זנות: למה אני נגד מיסוד?
[לצרכי נוחות אתייחס לנותני שירותי מין בלשון נקבה, הגם שמרבית
הדברים שאומר חלים גם על זונות ממין זכר]
כיום המצב החוקי בישראל מתיר זנות
כאינטראקציה מסחרית(?) בין נותנת שירות ללקוח, אף על פי שיש פרקטיקות הקשורות לזנות
האסורות על פי החוק (סרסרות, זנות קטינים, השכרת מקום לזנות וכו'). בפועל, נוצר
מצב בו המדינה נמנעת מבחירה בין שתי חלופות המהוות עמדה מהותית כלפי התופעה –
מיסוד או הפללה (הוצאה מחוץ לחוק). שואלים אותי הרבה מה עמדתי בנושא, ובכן: אני
מתנגדת למיסוד ותומכת בהפללה.
עבורי, הסוגיה הזו נוגעת בראש ובראשונה
לכמה שאלות נורמטיביות וערכיות – באיזה חברה אני רוצה לחיות? ומהו היחס ל(א)נשים
שאני רוצה שיהיה בחברה הזו? והתשובה שלי לזה היא שאני רוצה לחיות בחברה שבה זה לא
לגיטימי להתייחס לאנשים כאמצעים, כמוצרים או כסחורה. אני רוצה לחיות בחברה שבה אין
הכשר לשימוש במין ככלי לשליטה מגדרית (או אחרת) ואני רוצה לחיות בחברה ובסביבה שבה
נשים מרגישות בטוחות ושוות.
בעיני זנות חותרת תחת המציאות הזו בדרכים
שונות ואמנה רק כמה מהן. ראשית אני כופרת באבחנה הנעשית היום בין
זנות כשלעצמה לבין סחר בבני אדם.
סחר בבני אדם הוא אסור, מפני שהעבדות אסורה (כולל מכירת עצמך לעבדות). האם מהותית
לעבוד עבור סרסור או מאדאם, או קבלת תשלום בעבור שימוש באיבר שלך (בניגוד לשימוש בכישור
או יכולת שלך) הם אינם עבדות או סחר בבני אדם? אנו אוסרים היום גם על מכירת איברים
וגם על סרסרות ברחם - מהו אם כן ההבדל? מדוע הוגינה, הרקטום או הפה הם סחירים יותר
מכליה, כבד או יד?
שנית צריכת זנות כרוכה לעיתים תכופות
באלימות פיסית ומינית כלפי הזונות, ומהווה לעיתים "אונס בתשלום" ולעיתים
המפגש המסחרי מסתיים באונס כפשוטו. הרבה מאוד כבר נכתב ונאמר על הנזקים הבריאותיים
והנפשיים הנגרמים כתוצאה מזנות, על תוחלת החיים הנמוכה, ועל ההתמכרויות לסמים
שבמקרים רבים מעודדים פשיעה מסוגים נוספים, לכן לא ארחיב.
שלישית כשאתה מתייחס לגוף ולאישה כמוצר
אתה מפסיק לראות בה בן אדם, היא נעשית כלי שצריך לתת תמורה ראויה (מי מגדיר מהי
תמורה ראויה?) לכסף שלך. תפיסה זו מתירה רסנים ועכבות רבים, וקשה לי לראות איך היא
יכולה להצטמצם לחדר המיטות בלבד או למעמד הרכישה. אם אתה מסוגל לקנות אדם בכסף,
איך אתה יכול לרכוש כבוד לאנשים דומים, לנשים אחרות? התיאורים ב-When He
Pays הלקוחים מתוך פורומים בהם לקוחות זנות
מדרגים ומתארים את הנשים ואת השירות משקפים באופן מצמרר ומעורר בחילה איך הגברים
הללו תופסים את הנשים בזנות. אז או שהם תופסים נשים כך באופן כללי, או שנשים בזנות
הן קטגוריה של תת-אדם (כפי שהיטיב להדגיש לאחרונה הח"כ אורן
חזן: "ממתי אנחנו מאמינים לזונות ולנרקומנים?"). שתי החלופות גרועות.
הרבה פעמים הדיון הזה נקלע לעיסוק בשאלת
הבחירה – האם יש נשים שבוחרות מרצון בזנות. בדיון הזה מואשמים מתנגדי הזנות
בפטרנליזם ובכך שהם עושים רדוקציה לאינטליגנציה ולאנושיות של נשים בכך שהם שוללים
שבכלל יכולה להיות אפשרות שמישהי תבחר מהותית בזנות. אני בטוחה שיש נשים שבוחרות
בזנות, ואולי אפילו יש כאלה שנהנות מזנות. הבה נניח לצורך העניין שמדובר ב-50%
מהעוסקות בזנות (אף שיש לי תחושה שמדובר באחוז נמוך בהרבה). משמעות הדבר היא ש-50%
מהעוסקות בזנות נקלעו אליה שלא מבחירה או שנלכדו בה (לאחר הבחירה) וכעת הן לא
מצליחות להיחלץ ממנה. נשים אלו סובלות מאלימות, השפלה, דה-הומניזציה, נזקים
בריאותיים ונפשיים בלתי-הפיכים, והתמכרויות. הן נמצאות בשוליים של החברה ושקופות
לנו, ולפעמים אנחנו פוטרים את עצמנו באמירה "הן בחרו בחיים האלה" כי זה
מה שמנסים לשכנע אותנו.
לדעתי, סביר "לרמוס" את חופש
הבחירה בעיסוק הזנות, כדי לסייע לאותן נשים. אנחנו כחברה לא נותנים לאנשים לעשות
ככל העולה על רוחם. זה לא התחיל בזנות. אנו אוסרים על אנשים לנסוע על אופנוע בלי
קסדה, אנו אוסרים על סחר באיברים כפי שציינתי, אוסרים על שימוש בסמים, מחייבים
אנשים לשלם ביטוח לאומי ולהפריש לפנסיה. אנו עושים זאת משתי סיבות עיקריות - תלוי
עד כמה אתם ציניים: בשם ה-well being שלהם ועל מנת שלא יפלו נטל על החברה או יפגעו
בזולת. שתי העילות הללו תקפות בעיני גם בדיון הזה. כפי שכתבה שולמית אלמוג
לנשים הבוחרות בזנות:
"כיבוד הבחירה שלכן אינו יכול לשמש טעם מספיק להתרת תופעה
שגורמת נזק כל-כך עמוק ובלתי הפיך לכל-כך הרבה נשים אחרות. אבל ליבת הנזק עמוקה
יותר, והיא נוגעת לכולנו, לכל הגברים והנשים בחברה".
מיסוד לא רק יאפשר את המשך קיומן של
ה-50% הללו, אלא יביא –לדעתי - לגידול של המספר האבסולוטי של הנשים העומדות מאחורי
האחוז הזה. הוא ייצור בשולי השוליים שוק שחור של זנות ששם האלימות, המחלות
וההתמכרויות ככל הנראה יחמירו. הוא יעמיק את הלך הרוח לפיו נשים הן סחירות, מהוות
אובייקט מיני וניתנות לשליטה.
מנגד הוצאה של הזנות מחוץ לחוק – וכמובן
אכיפה של החוקים הקיימים (שאיננה מתרחשת היום!) והקמת מערכי שיקום ותמיכה לנשים
בזנות - תאפשר לצמצם את התופעה ואולי חשוב מכך להתחיל לחנך לשינוי נורמטיבי בחברה.
אף אחד לא מתיימר למגר את הזנות, כשם שלא מיגרנו את הרצח, השוד והפדופיליה (גם הם
מהפרקטיקות העתיקות בעולם, לא?) אבל יש הבדל בין אי נקיטת עמדה כי משהו קורה בלאו
הכי, לבין החלטה שמשהו אינו מקובל חברתית, ולפעולה לשינוי נורמות. כשם שבמשך
עשורים חל שינוי בתפיסה הציבורית כלפי הטרדות מיניות בעבודה ואלימות במשפחה, יש
כאן שדה נוסף שדורש שינוי תפיסתי וזה בר קיימא. פשוט אפילו עוד לא התחלנו לנסות.
פילוסוף אמריקני שאל לפני כמה עשורים: מה
מכבד את האוטונומיה ואת חד-פעמיותו של אדם יותר? יכולתו להחליט על טובת עצמו, או
ההחלטה החיצונית על טובתו? פעמים רבות כחברה אנו בוחרים באופציה השניה, אני מתקשה
להבין למה לא הפעם?
אשמח מאוד לתגובות ולדיון. אחת הבעיות
עם הנושא הזה היא שהוא מושתק, ושמתי לי ליעד להעלותו למודעות.
כמובן אשמח אם תשתפו.
קריאות נוספות והפניות:
אנה. 2009. הצד המואר של הירח, הוצאת: רסלינג – עדות של שורדת זנות
יוקרה. (מי שמעוניין אנסה להשיג לו).
Nozick, R. 1974. Anarchy, State
and Utopia, New York: Basic Books.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה