תרגיל ב-Framing וב-Priming: מינוי שגריר ישראל חדש לארה"ב

"מסגור" (Framing) ו"קביעת סדר היום" (Priming) הם שני מונחים בסיסיים, הנלמדים בשיעורים הראשונים של הקורס "מבוא לתקשורת". הראשון משמעו האופן בו מוגש המידע לצרכן התקשורת על ידי אמצעי התקשורת (ובכלל זאת, ההיבטים המודגשים, זווית הראיה המוצעת, התמונות המצורפות וכו'), ואילו השני עוסק בקדימות שמקבלת הכתבה ביחס לנושאים אחרים שעל סדר היום, כמו גם בתיעדוף הפנימי בתוכה. 

החלטתי שיהיה מעניין לבצע את התרגיל הבסיסי בלימודי התקשורת ולנתח את כתבת "הארץ"בנושא מינוי השגריר הישראלי החדש לארה"ב, רון דרמר, באמצעות שני המונחים.

נתחיל מ-Priming. בעוד שבמקביל, באתר Ynet הכותרת הראשית עסקה בייחוס תקיפה של בסוריה לישראל, והכתבה הפותחת של מהדורת "חדשות 2" עסקה באסיר X מס' 2, הכותרת הראשית ב"הארץ" היתה אותה עת: "השגריר הבא בוושינגטון: ניאו-שמרן ימני, שלא שירת בצה"ל".

בתוך הכתבה עצמה ניתנת תחילה קדימות להבלטת מקורבותו של דרמר לנתניהו, לעובדה שהוא זוכה ליחס "חשדני ביותר" מצד בכירי הבית הלבן ולזיהויו עם תמיכה במפלגה הרפובליקנית, ולקשריו עם משפחת בוש. בהמשך הוא מוצג כ"מוח" מאחורי הטעיית ראש הממשלה, נתניהו, באשר לתוצאות הבחירות בארה"ב. בפסקה השלישית מהסוף מוצגת על קצה המזלג עמדתו המדינית, רק, בסוגיה הפלסטינית. ובפסקה האחרונה יש התייחסות לקורות חייו.

ועתה נעבור לחלק המעניין יותר של ה-Framing. הכותרת מרמזת באופן מפורש על הפוליטיקה הפנים-אמריקנית כשהיא מציגה את דרמר כ"ניאו-שמרן", מונח שפחות רווח באפיון הקשת הפוליטית הישראלית. כמו כו, מקריאת הכותרת לבדה, קשה שלא להניח שרצו שנחשוב שהאיש השתמט משירות צבאי.

בכתבה נעשה שימוש במספר אמצעים התורמים ליצירת דימוי שלילי של דרמר. בתוך כך: השימוש בביטוי "חשדני ביותר", כדי לתאר את יחס הבית הלבן כלפיו - צמד מילים המופיע במשפט השני של הכתבה. בהמשך, מופיע תצלום לא הכי מחמיא של דרמר המציגו כפוזל, לא החלטי (הפה) וכחן/מתלהם (הידיים). לאחר מכן ישנה פסקה שלמה המוקדשת להסבר על האופן בו דרמר "הטעה" את נתניהו לחשוב שרומני ינצח בבחירות לנשיאות. הפסקה שאחריה מספקת לינק למסמך ויקיליקס המציג את עמדותיו "הניאו-שמרניות" (כך אני מנחשת) של דרמר לגבי אבו-מאזן. בפסקה האחרונה מנסים להדגיש שדרמר אינו ישראלי מספיק גדי לייצג את ישראלי, מפני שהוא ביצע עלייה לארץ בגיל 26 ולא שירת בצבא (כאן אני מזהה חצי-נסיון לחמוק מתביעת דיבה על האשמת שווא בהשתמטות) ואז נכתב שבמשך 4 שנים הוא "כלל לא" שהה בישראל, כי, רחמנא ליצלן, הוא שימש כנציג משרד החוץ בוושינגטון בשירותה של המדינה.

מה לא מופיע בכתבה - ראשית חסרה הביוגרפיה של דרמר, ואני מתכוונת למשהו יותר מעמיק מזה שבין 2008-2004 הוא "כלל לא היה בארץ". שנית, חסר קצת פירוט על האידיאולוגיה שלו, כמו למשל אזכור של ספר שהוא כתב עם שרנסקי אודות דמוקרטיה. אם כבר הרחיקו לכת עד ויקיפדיה כדי לבדוק למי מהבושים בדיוק הוא מקורב, והאם אפשר להגדירו בצדק כ"ניאו-שמרן", חבל שלא פרגנו לנו גם בלספר על ההשכלה של האיש, השותפות העמוקה (באידיאולוגיה ובעשייה) עם נתן שרנסקי, וגישתו לדמוקרטיה המבארת את עמדתו כלפי הפלסטינים. כמו כן שכחו לציין כי הוא עיתונאי, כותב נאומים וכלכלן. אכן שולי.

למה בכלל כתבתי את זה? ה- Primingשל עיתון "הארץ" תמיד מזעזע אותי. בעוד שיש מי שיוכלו לטעון שהוא מציע אלטרנטיבה נחוצה לסדר יום שהוא בעיקרו חדשותי-ביטחוני, אני נחרדת למחשבה שיש אנשים (ויהיו אלו קומץ) שעלולים לטעות לחשוב שמה שהעיתון מתעדף, והאופן שבו הוא מציג את הדברים הוא הוגן כלפי הקורא התם. זה בלי להיכנס באמת לשאלת ה-Framing הבעייתי. בעוד שאני מאמינה שרובכם, לא "קוראים תמימים" חשבתי שזה מעניין להראות כיצד ניתוח ביקורתי של כתבה יכול להבליט היבטים שאולי סמויים במבט ראשון. ברור לי שניתוח דומה ניתן וראוי לעשות לכל כתבה ואמצעי תקשורת אחרים - וזה אכן מה שצריך לעשות. בהזדמנות אחרת, מבטיחה לשחוט גם את הביביתון.

ולסיום, תמונה יותר מפרגנת של דרמר. שיהיה לו בהצלחה

מצא את ההבדלים..

...Find the Difference

מה תחשבו על האנשים הללו, הנראים במידה רבה כמוכם

What  would you think about these people, looking much like yourselves

אם הייתי אומרת לכם, שכל אדם שני, הוא סורי? 

בעוד נראה שהם לא עד כדי כך שונים, הם לא מספיק חשובים כדי להנות מהזכות לחיות בבטחון.

לרגל ציון למעלה מ-100,000 הרוגים בסוריה ו-2.5 מליון פליטים.

בואו לפחות לא נשכח

if I told you every second person is Syrian?

While they seem not that different, they are not important enough to deserve the right to live in security.

So far over 100,000 Syrians died and 2.5 million became refugees.

Lets at least not forget

איך השכלה מעלה את אחוז המובטלות במדינות המזה"ת וצפ"א?

בעוד שאינטואיטיבית השכלה אמורה לעודד נשים להשתלב במעגל העבודה, הרי שבמדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה אחוזי האבטלה הגבוהים יותר נצפים דווקא בקרב הנשים המשכילות יותר. 

הגישה לפיה השכלה היא כלי להעצמת הפרט, רווחת מזה מאות שנים. לרוב, מצפים למצוא מתאם חיובי בין עלייה ברמת ההשכלה של הפרט לבין ההזדמנויות העומדות בפניו, ובפרט לבין הזדמנויות התעסוקה הפתוחות בפניו, כמו גם רמת השכר שלו. נוכח זאת, בעשורים האחרונים השקיעו מדינות רבות במזרח התיכון ובצפון אפריקה (אני מתייחסת כאן למה שמוגדר תחת MENA בפרסומי הבנק העולמי, קרן המטבע, ה-UNDP ושות') בהשכלת האוכלוסיות שלהן, ובפרט בהשכלת נשים. יתרה מכך, האו"ם הגדיר את נושא השכלת הנשים והעצמתן כחלק משתיים ממטרות המיליניום שלו (קונקרטית: להבטיח שעד שנת 2015 ילדים בכל מקום בעולם, בנים ובנות כאחד, יוכלו להשלים מסלול של השכלה יסודית; למגר, רצוי עד 2005, פערים מגדריים ברמות ההשכלה היסודית והתיכונית, ובכל הרמות לא מאוחר משנת 2015. מתוך: מטרות הפיתוח של המילניום). 

ואכן, הבנק העולמי מצביע על כך שנכון לעשור השני של שנות ה-2000 אזור המזה"ת וצפ"א עשה כברת דרך מרשימה ביותר בכל הנוגע לסגירת פערים מגדריים בחינוך, ובאופן כללי בכל הנוגע להשקעה בהשכלת הציבורים. 

עם זאת, השיפור המשמעותי הזה, לא לווה בהישגים דומים (או המתבקשים, לאור "התיאוריה") בכל הנוגע להשתלבותן של נשים במעגל התעסוקה ובחיים הפוליטיים (וראו מטה גרף מתוך פרסום של הבנק העולמי).

יתרה מזאת, מסתבר שדווקא בקרב נשים משכילות יותר, שיעורי האבטלה שנרשמו הם גבוהים יותר, מאשר בקרב נשים פחות משכילות (וראו הגרף השני, גם הוא מתוך פרסום של הבנק העולמי). אז איך התופעה הזו מוסברת? 

ובכן, השכלה זה כמובן טוב ומבורך, אבל במדינות האמורות פועלים מספר גורמים הממתנים ואף מעכבים, את התרגום של ההישגים בהשכלת הנשים להגדלת מעורבותן במרחב הציבורי (כלכלה ופוליטיקה). אעמוד כאן על שניים, אחד טריוויאלי, ושני פחות (לפחות בעיני). 

הגורם המעכב הראשון (וכנראה שגם הראשי) הוא הנורמות המסורתיות במדינות המזה"ת וצפ"א, אשר מגבילות, בעיקר מתוקף הדת, את ההזדמנויות הכלכליות של נשים. הבנק העולמי כינה זאת ב-2004 בשם "הפרדיגמה המגדרית" והיא כוללת, בין היתר, את המרכיבים הבאים: מרכזיות המשפחה, המצדיקה את חלוקת התפקידים המגדרית במשק הבית; תפקידו של הבעל כמפרנס הראשי (או הבלעדי), המעוגנת לעיתים גם בחקיקה; "קוד הצניעות" המגביל את האינטראקציה של נשים במרחב הציבורי, בפרט עם גברים; מאזן כוחות בלתי שוויוני בין נשים לגברים במרחבים הציבורי והפוליטי, המשפיע על נגישותן אליהם, מלכתחילה. 

הגורם השני הוא הנפט. מדינות האזור, אשר רכבו בשנות ה-70 וה-80 על "בום הנפט" (בעיקר חברות OPEC, אך לא רק), הוצפו די בפתאומיות בסכומי עתק, ונדרשו להתחיל לעסוק ב"תכנון" באשר לאפיקי ההשקעה של תמלוגי הנפט. מצד אחד, נתח משמעותי מכספים אלו הושקע בהעלאת רמת החיים של האוכלוסיה המקומית, בין היתר במה שנוגע להשכלה. מצד שני, כספי הנפט גרמו לכך שהמדינות הרנטיריות (רנטה - הכנסת מדינה שאיננה מעבודה, לדוגמא ממשאב טבע כמו נפט, מיצר וכו') יכלו לנתק את הקשר הטבעי בין עבודה לתגמול. משמע: אנשים נהנו מכסף, שלא עבדו למענו ולא נדרשו לשלם מיסים. התמורה למדינה: ויתור על ייצוג פוליטי, מצד האוכלוסיה. כך קרה, שדווקא במדינות בהן המדינה אפשרה לנשים לרכוש השכלה גבוהה (כי היה כסף לממן את זה, וזה נחשב לחלק מהעצמת הפרט במסגרת "החוזה החברתי" החדש), לא היה צורך בהשתלבותן בכח העבודה. בנוסף, רבות ממדינות הנפט גם היו שמרניות יותר, והשילוב של שתי התופעות הללו, תרם להדרת הנשים מתעסוקה ומהמרחב הציבורי.

שני הסברים נוספים לסיבה שדווקא הנשים המשכילות מנפחות את סטטיסטיקות האבטלה במדינות אלו הם ראשית שהנשים המשכילות נחושות יותר להשתלב בתעסוקה לאחר השלמת לימודיהן (כך מעידים סקרים ומחקרים) ולכן הן משתלבות במעגל מחפשי העבודה (בין אם הן מובטלות ובין אם הן מועסקות, הן נספרות כחלק מ"כח העבודה". בעוד שאילולא ההשכלה, ייתכן שלא היו נכנסות לקטגוריה זו מלכתחילה). שנית, אפשר שנשים משכילות נעשות בררניות יותר באשר לסוגי המשרות שהן מוכנות להסכים להן, לאחר שרכשו השכלה, והדבר מוביל לכך שאינן מוכנות "להתפשר" על משרות שמתאימות גם לנשים חסרות השכלה או בעלות השכלה נמוכה יותר. 

ומה קורה בישראל? אמנם זה לא ממש ה-issue, אבל... פרסום של נעמ"ת "מחיר האי שוויון המגדרי" מצביע על כך שגם בישראל רמת האבטלה של נשים עולה ככל שעולה מספר שנות הלימוד.  

אין הכוונה בכל הממצאים הללו לרפות את ידי "הלומדות". אין תחליף להשכלה, ועודני מאמינה שזה מפתח להעצמה נשית ואישית כאחד. מה שהנתונים הללו מבליטים לדעתי, הוא, שנחוצים שינויים חברתיים (ותרבותיים) ההולמים את קשת ההזדמנויות שמציע הפיתוח, על מנת להצליח להצעיד אוכלוסיות וחברות שלמות קדימה. הפוטנציאל ישנו, חלק מהאמצעים הושגו והושמשו, נשאר רק השעל הפעוט של "שינוי פרדיגמטי".