רקע
הספר
"מנוס מחופש" של אריך פרום, ראה אור לראשונה בשנת 1941, בעיצומה של
מלחמת העולם השניה. הוא מציע ניתוח פסיכולוגי-פסיכואנליטי לנסיבות האישיות
והאנושיות שאפשרו את עליית הנאציזם והפאשיזם. לב הטיעון שלו עוסק בחרדה שנפלה
בחלקו של האדם המודרני, עת התנתק ממקורות סמכות מסורתיים שמחד הגבילו אותו, אך
מאידך הנחו וסידרו את חייו. חרדה זו, היא לדידו, תוצר של מנת חופש גבוהה שלפתע זכה
לה האדם, ואשר הוא אינו מצליח להתמודד איתה והיא מעצימה את תחושות בדידותו ואפסותו.
אלו, בתורם מובילים אותו לחפש "מנגנוני מנוס" על מנת לדכא חרדה זו ואת התחושות הקשות הנלוות אליה.
הספר
נועד, כאמור, להסביר את הקרקע שאפשרה את עליית הנאציזם, ומנגנון המנוס הרלוונטי הוא
מה שפרום מכנה "סמכותנות" - נכונות הפרט לוותר על שלמותו העצמית ובלבד
שיתמזג במשהו גדול ממנו. אך הוא עוסק במנגנוני מנוס נוספים, ואני רוצה להתמקד
דווקא במנגנון הסמכות הרלוונטי לדמוקרטיה - "תואמנות אוטומטית".
הספר
נכתב לפני למעלה מ-60 שנה, אבל בבואו לכתוב מבוא למהדורה החדשה שראתה אור ב-1965, כתב
פרום שהוא סובר שתכני הספר אינם טעונים עריכה היות והם עודם רלוונטיים מתמיד כמות
שהם. עבורי, בשנת 2014 בתל אביב, היו דבריו של פרום בנושא הזה, כאילו נמצא לי קול,
טיעונים והגדרות המאפשרים לתאר את מה שעצור בי, מזה זמן. משחרר ומחלחל כאחד. להלן
פרשנותי בת-זמני:
פרום
1941/65, ניו יורק/מישיגן
תואמנות
אוטומטית הינה לפי פרום "מנגנון מנוס" שהפרט המשתמש בו מוותר על
עצמיותו והופך עצמו לדומה לאחרים, באופן המאפשר לו להעלים את הפער בינו לבין העולם
(פער המהווה מקור לחרדה ולתחושת בידוד). כך, האדם נעשה ל"אוטומט", לעוד
אחד מיני רבים, ומרכיב חשוב בכך הוא רצונו (ופעולתו) למלא אחר ציפיותיהם של אחרים,
ולזכות ב"אישורם". את המצב ה"קופי" הזה, מתחזקת האמונה שלנו,
שכבני חברה דמוקרטית, אנו חופשיים לחשוב, לפעול ולהרגיש כרצוננו (פרום 1941, 125)
ולכן היעדר האותנטיות והעצמאות אינו ניכר לנו. פרום טוען שלא מדובר, אלא באשליה,
והיא מסוכנת מאחר והיא-היא המונעת את ביטול התנאים המובילים לעצם קיומה.
הוא
מדגים זאת באמצעות שורה של מקרים בהם אנשים חושבים, מרגישים ופועלים בצורה שהם
משוכנעים כי היא אותנטית, הגם שבעצם גורם חיצוני גרם להם לחשוב (להרגיש או לפעול)
בדרך מסוימת. בפועל, פרום מקביל את המצב של חלק מבני האדם בחברה הדמוקרטית המודרנית,
למצב של היפנוזה, שהם נכונים לה, בין היתר, בשל רצונם להימלט מתחושת החרדה
והנבדלות שלהם מהעולם ומהחברה. כך, לדבריו: "כאשר מנתחים החלטות אנושיות,
נופתע מן השכיחות שבה אנשים רואים החלטות שהן למעשה כניעה למוסכמות, לחובה או ללחץ
פשוט, כהחלטות "שלהם"" (שם, 133). בעיניו "מנגנון מיוחד זה
[תואמנות אוטומטית] הוא הפתרון שרוב האנשים הנורמאליים מוצאים לעצמם בחברה
המודרנית" (שם, 125).
במקביל,
לשיטתו, האדם המודרני מצוי במרדף אינסופי אחר השגת דברים שונים, שאפשר לאחסנם תחת
מטריית המושג "הצלחה", אך לדברי פרום לעולם אינו עוצר לחשוב האם "המטרות
שהוא עמל למענן, הן מטרות שהוא עצמו רוצה" (שם, 167). סופו של מרדף זה, הוא
אכזבה ברגע שתושג המטרה ("האושר הכוזב הקרוי הצלחה", שם, 174), והסיבה
לכך שהמרדף מתממש בלי שהאדם יעצור, היא הפחד שלו לערער את הבסיס לכל פעילותו, והיא
הידיעה למה הוא שואף (שם, 168). כך, איפוא, האדם מצליח להיות בטוח בעצמו רק אם הוא
מגשים את ציפיותיהם של האחרים ממנו (שם, 169). וזהו מעגל קסמים: ככל שאתה נתלה
יותר בהידמות לאחרים, כך אתה מוותר יותר ויותר על עצמך, וחזור חלילה.
כל
זה מוביל בסופו של דבר להיעדר "מקוריות" במובן זה, שהאדם אינו חושב,
מרגיש ופועל על סמך תהליכים עצמיים שלו. מקוריות כאן, אין מובנה
"חדשנות" או "המצאה", ואפשר שתוצאת תהליך מקורי של אדם אחד,
תהיה בסוף זהה לתוצאה שכבר התקבלה על ידי אחרים, ובלבד שזו תולדה של תהליך פנימי
ולא משהו שנכפה מהחוץ.
את
ספרו מסכם פרום באמירה: "האדם אינו סובל כיום חרפת רעב, כפי שהוא סובל מהיותו
בורג זעיר במנגנון אדיר, אוטומט שחייו התרוקנו מתוכן ואיבדו את משמעותם" (שם,
181). הפתרון שמציע פרום, הגם שדווקא רעיון זה אינו מפותח דיו בספר, הוא הגשמת
האינדיווידואליזם, בכל תחומי החיים: פוליטיקה, כלכלה, עבודה וחברה, במסגרת
הדמוקרטיה. אחד העקרונות הנחוצים לכך, הוא השמת "העצמי" כתכלית בפני
עצמה, "שלעולם אין להכפיפה לתכליות אחרות" (שם, 175).
אני
2014, תל אביב
יכול
להיות שזה נובע מהחינוך הרוסי שלי (למרות שאני כבר תולה בו יותר מדי דברים), אבל
אני חייתי את כל חיי מתוך רדיפת "הצלחה" שעוצבה לחלוטין על בסיס תבניות
תרבותיות, בדומה לדברים עליהם כותב פרום. נוסף על כך, אחד מהעקרונות שהנחו אותי היה
לסיים כל דבר שהתחלתי (קרי, לא להפסיק משהו באמצע) ולנסות להצטיין בו. כשפועלים
לעמידה ב"תבניות של הצלחה" מתוך עקרון התמדה כזה, מתייתר מאליו השלב בו
את עוצרת לשאול את עצמך האם המרדף הוא אכן אחרי מה שאת רוצה, כי התשובה לא תהא
רלוונטית, נוכח העובדה שבכל מקרה מצופה שתתמידי, תסיימי ותצטייני.
החינוך
הזה והחתירה הבלתי נלאית קדימה (ואני משתמשת בזה כאן לגמרי כבתיאור מצב ולא
כב"סופרלטיב"), עמדו בין היתר (אך לא רק) מאחורי ההחלטה שלי להצטרף
למסלול הכשרה ייחודי בצה"ל. כחלק מהשיווק של מסלול זה ומהמסרים והאתוס שהנחילו
לי ולעמיתי במהלכו, נטען שוב ושוב שלוקחים קבוצה מצומצמת של עילית הנוער הישראלי ובגדול
- הולכים להפוך אותה לדור חדש של פורצי דרך בתחום שיועדה לו. ציפיות כמו
ביקורתיות, פתיחות מחשבתית, חשיבה מחוץ לקופסא, חדשנות ויצירתיות הופרחו השכם
וערב. אני, כנראה לתומי הרב (ואני באמת לא חושבת שזה היה עד כדי כך שקוף כשהצטרפתי
למסלול), האמנתי שעם כל ההשקעה בנו, הסיסמאות הללו אינן ריקות מתוכן.
במידה
רבה מאוד של איחור, לפחות מבחינתי האישית (אני בטוחה שרבים מחברי למסלול אינם
מסכימים עם הנאמר ואני לא מתיימרת לדבר בשם אף אחד מלבד עצמי) אני חווה התפקחות,
ומבינה שההפך הגמור מכל האידיליה הזו קרה. עברנו אינדוקטרינציה מושלמת למערכת, והפכנו
"הפקיד" האולטימטיבי (בנקודת זמן אחת "פקיד" לובש מדי צבא,
ובנקודת זמן אחרת כנראה ב"מדים" אחרים). במצב זה, אין מנוס, מלבצע
רציונאליזציות שונות (כל אחד מה שעובד לו) כדי להצדיק את ההתמדה במסלול זה של חיינו
(מעבר להתחייבות בחוזה, שהיא כשלעצמה מכשול תפיסתי משמעותי בפני פריצתו). בעייני, ההצדקות
הן כמעט "הישרדותיות" מאחר ולא ניתן, שלא ליישב בדרך כלשהי את הדיסוננס
בין שגרת יום-יום של שנים לבין התחושה שבשלב מסוים אתה כבר מזמן לא באמת נמצאת או
עושה את מה שאת עצמך באמת רוצה. זה מִתרגם למערכתיות, והמערכתיות שלנו לא תאפשר,
בסופו של דבר, לטלטל את המערכת את הטלטלות שהיא זקוקה להן. זו הדרך למנוע את
"המהפכה", ודווקא במילה זו השתמשו לא פעם במהלך ההכשרה שלנו, כשהסבירו
לנו מה כביכול מצפים שנחולל (למען המערכת). אולי התיאור הכי נוקב של המצב הזה, הוא
זה שהשתמש בו אחד מעמיתי למסלול כשאמר שאנו "מיצג הקונפורמיזם הישראלי".
אאוצ'. זה בטוח לא מה שחשבתי שאהיה כשהתגייסתי.
מצבי
האישי, מבחינת אבדן המקוריות, כה קשה, שאני אפילו לא מצליחה לרצות משהו שהוא לא
טריוויאלי למסלול חיי עד כה. ראיה עצובה אחת לכך היא שגם כשמציעים לי לעשות את
הניסוי המחשבתי הפשוט: "אם היית יכולה עכשיו לעשות כל דבר, מה היית עושה?"
אני לא מצליחה לנסח לזה תשובה מקורית. ופעם דווקא היו לי חלומות. ראיה עצובה שנייה
היא, שבמובן מסוים באמת "העבודה משחררת", מאחר וקורה שכשאני לא בעבודה, אני
לא ממש מוצאת את עצמי. וזה לא בעיה של מציאת עיסוקי פנאי, יש לי די והותר.
קלישאה
פרום
כותב ש"קיימת רק משמעות אחת לחיים: לחיות אותם" (שם, 174). על פניו
טריוויאלי וקלישאתי, אבל לקח לו 174 עמודים ושתי מלחמות עולם כדי לבסס טיעון
שבסופו יוכל להביע את המסקנה הזו. זה מתחבר בעיני, באופן ישיר, לאמירה שלו (ושל
רבים לפניו) על "השמת העצמי במרכז". מצד אחד אנחנו חיים בתקופה יחסית אגואיסטית
(כשהקפיטליזם כביכול מקדש את האינדיבידואל), מצד שני, אני לא בטוחה עד כמה אנו
מתייחסים לעצמנו כ"תכליות". קשה לעשות את זה, כשאתה מבטל או דוחה את
עצמך נוכח מושאים שנתפסים כגדולים ממך (המדינה, הצבא, הדת ושות').
אינני
חיה את חיי. אני חיה את ציפיותיהם של אחרים ואת הנורמות של זמני ומקומי. לו
"האינדוקטרינציה" היתה מושלמת, כנראה שלא הייתי מרגישה שיש בעיה, אך לצערי
זה לא המצב. תמיד הערכתי מאוד את אלו שהרהיבו עוז לסטות מהמסלול (להפר חוזה,
לפרוש, ללמוד מקצוע שאינו רווחי) ויש לי כמה וכמה חברים ומכרים כאלו.
במילים
של פרום, עכשיו אני למעשה חווה את השבר של ערעור הבסיס לפעולותיי - ההבנה שבסבירות
גבוהה מאוד שאיפותיי אינן שלי. במידה רבה אני ניצבת בפרשת דרכים, חרדה שאבגוד
בעצמי אם לא אעשה מעשה בהתאם לתובנות הללו.
זהו
נוסח מילולי המתקרב לתיאור תחושת אבדן המשמעות שלי.
***
פרום,
אריך. מנוס מחופש (1992) תל אביב: דביר.
נפלא. אין מילים. מזמינה אותך לקרוא (ואף לכתוב) אצלי.
השבמחקדורין (הסולידית)
תודה, התחלתי לשוטט אצלך... בינתיים - פוקח עיניים :)
מחקמשובח. תודה!
השבמחקתודה רבה!
מחק