זנות: למה אני נגד מיסוד?

[לצרכי נוחות אתייחס לנותני שירותי מין בלשון נקבה, הגם שמרבית הדברים שאומר חלים גם על זונות ממין זכר]

כיום המצב החוקי בישראל מתיר זנות כאינטראקציה מסחרית(?) בין נותנת שירות ללקוח, אף על פי שיש פרקטיקות הקשורות לזנות האסורות על פי החוק (סרסרות, זנות קטינים, השכרת מקום לזנות וכו'). בפועל, נוצר מצב בו המדינה נמנעת מבחירה בין שתי חלופות המהוות עמדה מהותית כלפי התופעה – מיסוד או הפללה (הוצאה מחוץ לחוק). שואלים אותי הרבה מה עמדתי בנושא, ובכן: אני מתנגדת למיסוד ותומכת בהפללה.

עבורי, הסוגיה הזו נוגעת בראש ובראשונה לכמה שאלות נורמטיביות וערכיות – באיזה חברה אני רוצה לחיות? ומהו היחס ל(א)נשים שאני רוצה שיהיה בחברה הזו? והתשובה שלי לזה היא שאני רוצה לחיות בחברה שבה זה לא לגיטימי להתייחס לאנשים כאמצעים, כמוצרים או כסחורה. אני רוצה לחיות בחברה שבה אין הכשר לשימוש במין ככלי לשליטה מגדרית (או אחרת) ואני רוצה לחיות בחברה ובסביבה שבה נשים מרגישות בטוחות ושוות.

בעיני זנות חותרת תחת המציאות הזו בדרכים שונות ואמנה רק כמה מהן. ראשית אני כופרת באבחנה הנעשית היום בין זנות כשלעצמה לבין סחר בבני אדם. סחר בבני אדם הוא אסור, מפני שהעבדות אסורה (כולל מכירת עצמך לעבדות). האם מהותית לעבוד עבור סרסור או מאדאם, או קבלת תשלום בעבור שימוש באיבר שלך (בניגוד לשימוש בכישור או יכולת שלך) הם אינם עבדות או סחר בבני אדם? אנו אוסרים היום גם על מכירת איברים וגם על סרסרות ברחם - מהו אם כן ההבדל? מדוע הוגינה, הרקטום או הפה הם סחירים יותר מכליה, כבד או יד?

שנית צריכת זנות כרוכה לעיתים תכופות באלימות פיסית ומינית כלפי הזונות, ומהווה לעיתים "אונס בתשלום" ולעיתים המפגש המסחרי מסתיים באונס כפשוטו. הרבה מאוד כבר נכתב ונאמר על הנזקים הבריאותיים והנפשיים הנגרמים כתוצאה מזנות, על תוחלת החיים הנמוכה, ועל ההתמכרויות לסמים שבמקרים רבים מעודדים פשיעה מסוגים נוספים, לכן לא ארחיב.  

שלישית כשאתה מתייחס לגוף ולאישה כמוצר אתה מפסיק לראות בה בן אדם, היא נעשית כלי שצריך לתת תמורה ראויה (מי מגדיר מהי תמורה ראויה?) לכסף שלך. תפיסה זו מתירה רסנים ועכבות רבים, וקשה לי לראות איך היא יכולה להצטמצם לחדר המיטות בלבד או למעמד הרכישה. אם אתה מסוגל לקנות אדם בכסף, איך אתה יכול לרכוש כבוד לאנשים דומים, לנשים אחרות? התיאורים ב-When He Pays הלקוחים מתוך פורומים בהם לקוחות זנות מדרגים ומתארים את הנשים ואת השירות משקפים באופן מצמרר ומעורר בחילה איך הגברים הללו תופסים את הנשים בזנות. אז או שהם תופסים נשים כך באופן כללי, או שנשים בזנות הן קטגוריה של תת-אדם (כפי שהיטיב להדגיש לאחרונה הח"כ אורן חזן: "ממתי אנחנו מאמינים לזונות ולנרקומנים?"). שתי החלופות גרועות.

הרבה פעמים הדיון הזה נקלע לעיסוק בשאלת הבחירה – האם יש נשים שבוחרות מרצון בזנות. בדיון הזה מואשמים מתנגדי הזנות בפטרנליזם ובכך שהם עושים רדוקציה לאינטליגנציה ולאנושיות של נשים בכך שהם שוללים שבכלל יכולה להיות אפשרות שמישהי תבחר מהותית בזנות. אני בטוחה שיש נשים שבוחרות בזנות, ואולי אפילו יש כאלה שנהנות מזנות. הבה נניח לצורך העניין שמדובר ב-50% מהעוסקות בזנות (אף שיש לי תחושה שמדובר באחוז נמוך בהרבה). משמעות הדבר היא ש-50% מהעוסקות בזנות נקלעו אליה שלא מבחירה או שנלכדו בה (לאחר הבחירה) וכעת הן לא מצליחות להיחלץ ממנה. נשים אלו סובלות מאלימות, השפלה, דה-הומניזציה, נזקים בריאותיים ונפשיים בלתי-הפיכים, והתמכרויות. הן נמצאות בשוליים של החברה ושקופות לנו, ולפעמים אנחנו פוטרים את עצמנו באמירה "הן בחרו בחיים האלה" כי זה מה שמנסים לשכנע אותנו.

לדעתי, סביר "לרמוס" את חופש הבחירה בעיסוק הזנות, כדי לסייע לאותן נשים. אנחנו כחברה לא נותנים לאנשים לעשות ככל העולה על רוחם. זה לא התחיל בזנות. אנו אוסרים על אנשים לנסוע על אופנוע בלי קסדה, אנו אוסרים על סחר באיברים כפי שציינתי, אוסרים על שימוש בסמים, מחייבים אנשים לשלם ביטוח לאומי ולהפריש לפנסיה. אנו עושים זאת משתי סיבות עיקריות - תלוי עד כמה אתם ציניים: בשם ה-well being שלהם ועל מנת שלא יפלו נטל על החברה או יפגעו בזולת. שתי העילות הללו תקפות בעיני גם בדיון הזה. כפי שכתבה שולמית אלמוג לנשים הבוחרות בזנות: "כיבוד הבחירה שלכן אינו יכול לשמש טעם מספיק להתרת תופעה שגורמת נזק כל-כך עמוק ובלתי הפיך לכל-כך הרבה נשים אחרות. אבל ליבת הנזק עמוקה יותר, והיא נוגעת לכולנו, לכל הגברים והנשים בחברה".

מיסוד לא רק יאפשר את המשך קיומן של ה-50% הללו, אלא יביא –לדעתי - לגידול של המספר האבסולוטי של הנשים העומדות מאחורי האחוז הזה. הוא ייצור בשולי השוליים שוק שחור של זנות ששם האלימות, המחלות וההתמכרויות ככל הנראה יחמירו. הוא יעמיק את הלך הרוח לפיו נשים הן סחירות, מהוות אובייקט מיני וניתנות לשליטה.

מנגד הוצאה של הזנות מחוץ לחוק – וכמובן אכיפה של החוקים הקיימים (שאיננה מתרחשת היום!) והקמת מערכי שיקום ותמיכה לנשים בזנות - תאפשר לצמצם את התופעה ואולי חשוב מכך להתחיל לחנך לשינוי נורמטיבי בחברה. אף אחד לא מתיימר למגר את הזנות, כשם שלא מיגרנו את הרצח, השוד והפדופיליה (גם הם מהפרקטיקות העתיקות בעולם, לא?) אבל יש הבדל בין אי נקיטת עמדה כי משהו קורה בלאו הכי, לבין החלטה שמשהו אינו מקובל חברתית, ולפעולה לשינוי נורמות. כשם שבמשך עשורים חל שינוי בתפיסה הציבורית כלפי הטרדות מיניות בעבודה ואלימות במשפחה, יש כאן שדה נוסף שדורש שינוי תפיסתי וזה בר קיימא. פשוט אפילו עוד לא התחלנו לנסות.

פילוסוף אמריקני שאל לפני כמה עשורים: מה מכבד את האוטונומיה ואת חד-פעמיותו של אדם יותר? יכולתו להחליט על טובת עצמו, או ההחלטה החיצונית על טובתו? פעמים רבות כחברה אנו בוחרים באופציה השניה, אני מתקשה להבין למה לא הפעם?

אשמח מאוד לתגובות ולדיון. אחת הבעיות עם הנושא הזה היא שהוא מושתק, ושמתי לי ליעד להעלותו למודעות.

כמובן אשמח אם תשתפו. 

קריאות נוספות והפניות:

פולמוס הזנות – העין השביעית

מכון תודעה

When He Pays - מה אומרים לקוחות זנות בפורומים לדירוג נשים ושירות על המוצר שקיבלו

אנה. 2009. הצד המואר של הירח, הוצאת: רסלינג – עדות של שורדת זנות יוקרה. (מי שמעוניין אנסה להשיג לו).

Nozick, R. 1974. Anarchy, State and Utopia, New York: Basic Books.

עוזרת כנגדו

היום התקשרו אליי מאגף כח אדם (אכ"א) בצה"ל, על מנת להעביר לי סקר אנונימי (שבסופו שאלו אותי לשמי) אודות (אי) השוויון בין נשים וגברים בצה"ל. השורה התחתונה של התשובות שנתתי ואלי התשובה שמתבקש לזעוק בנושא הזה היא: ברור שאין שוויון בין נשים וגברים בצבא.

אבל כמו כל סיסמא שקצרה מספיק כדי לשמש כסלוגן - זה פשטני מדי.

"האם המפקד שלך בהווה הוא גבר?"

לא חושבת שצריך יותר מלשרת שירות חובה, כדי לשים לב לשני דברים בולטים בהקשר של מגדר בצבא. הראשון הוא שיש בו כמה תפקידים שהם מגדריים (גם אם יש בהם כמה חריגים) והשני שיש תקרת זכוכית נמוכה יחסית לנשים. כשאני מדברת על תפקידים מגדריים אני מתכוונת לדברים כמו סגלי כח האדם למיניהם שרובם מאוישים על ידי נשים (ע"ע העובדה שגם לחיילים המועטים בתפקיד הת"ש קוראים בצחוק מש"קיות ת"ש) ולחילופין התפקידים הקרביים למיניהם, לרבות קורס טייס (ששונה במאפייניו ובתנאיו משירות קרבי ביחידות השדה) מאוישים ברובם המלא על ידי גברים. האם באמת יש מניעה שיותר גברים יתעסקו בתחומים סוציאליים ושיהיו יותר טייסות, על פניו - לא נראה לי.  

את נושא תקרת הזכוכית חידד לי הסוקר כששאל האם המפקד שלי הוא גבר או אשה? ואז הבנתי שבמשך 5 השנים האחרונות לא היתה ולו אישה אחת בסולם הפיקוד שלי. נכון שזה מקרה פרטי, אבל תשאלו את עצמכם כמה מפקדות בדרג הסא"ל ומעלה היו לכם או ביחידתכם. אני מסתכלת סביבי, משרתת המטה (כי על השטח בכלל אין מה לדבר) ולא מזהה עתיד. אליס מילר אני לא.  

"מ-1 עד 5 עד כמה לדעתך יעדיפו לקדם גבר לתפקיד בכיר?"

כשההתקדמות לתפקידים בכירים בצבא מותנית בשירות "בשטח" (והכוונה כאן לא רק להיות פיסית בטנק או לתפוס קו, אלא אפילו לבלות 5 ימים ברצף מחוץ לבית בבסיס "סגור"), לא פלא שהאלופה הראשונה והיחידה בצה"ל היא ראש אכ"א היוצאת, האלופה אורנה ברביבאי, וגם היא, מונתה רק ב-2011 (שחרור האשה ממש מעבר לפינה...הא?). הסיבה שהדברים קשורים זה בזה לדעתי, היא הציפייה החברתית מנשים להישאר בבית עם הילדים, דבר אשר מביא למצב בו הבחירה בין קריירה צבאית (מקצועית) לבין משפחה, לעיתים לא באמת קיימת עבור קצינות. 

"מ-1 עד 5 עד כמה הצבא מתחשב באימהות לעומת מקומות עבודה אחרים?

המוסד של "משרת אם" הוא בעת ובעונה אחת הדבר הטוב והרע ביותר שקרה לקצינה בצה"ל. עבור מי שהפנימה את ההתניות החברתיות שלפיהן הגשמתה העצמית תתמקסם בהיותה אם, זה כנראה אחד הסידורים הנוחים ביותר שניתן להעלות על הדעת – משכורת יציבה ונוחה יחסית, שעות עבודה קצרות יותר, פטור ממשמרות ותירוץ מתמיד. אבל בעיני, אין ספק שזו הזגוגית המרכזית של אותו חסם מגדרי. משרת אם, במידה רבה היא לרקוד על שתי החתונות אבל לא ליהנות באף אחת מהן.

אין הרבה תפקידים (או לחילופין אין הרבה אנשים שיכולים) שאפשר לעשות טוב ב-2/3 מהזמן שמוקצה להם (ואל תדברו איתי על אבטלה סמויה בהקשר זה, כי כולנו יודעים שברבים מהתפקידים הרציניים העבודה לא מסתיימת ב-16:00). בנוסף, קשה יותר לרכוש הערכה ולעורר מוטיביציה באנשיך ו/או במפקדיך כשרוב הזמן את עוזבת את המשרד שעות לפניהם, לא נוטלת חלק בסבב התורנויות שלהם ולא נמצאת שם פיסית כשהם מתמודדים עם הנטל (שאולי גובר בשל היעדרך). ולבסוף זו לא תחרות הוגנת מול מי שיכול להישאר במשרד עוד שעות (כי אשתו במשרת אם או כי היא קצינה שעוד לא התמזל מזלה להגשים את ייעודה הנשי). בסופו של דבר כמפקד וכמנהל, נראה לי טבעי להעדיף בן-אדם שנוכח ושאתה יכול לסמוך על זמינותו, מאשר אחר שלא. יהיו סיבותיה מוצדקות ככל שיהיו. 

"מ-1 עד 5 עד כמה לדעתך יש פערי שכר בין גבר ואשה הממלאים את אותו התפקיד בצבא?"

מה שהכי הזוי בכל הסיפור הזה, שדווקא הצבא, שמטבעו הוא גוף גברי יותר (באמת מטבעו, או שזו שוב האינדוקטרינציה שמדברת?), עשוי להיות אחד המקומות שבהם השוויון נשמר יותר מאשר במקומות אחרים. מאחר ורכיבי השכר בצבא הם אחידים, וככלל - אינם מקושרים לסעיפים מגדריים, המשכורות של גבר ואשה בעלי אותם רכיבי שכר (אותו דירוג, אוהת רמת פעילות, אותה השכלה) אמורות להיות זהות (מעבר לזה שכל חודש המשכורת משתנה אף פעם אי אפשר להבין בדיוק למה). מנגד, במגזר האזרחי פערי השכר בין נשים לגברים שכירים, על פי נתוני הלמ"ס האחרונים שפורסמו (הנכונים ל-2012) נעים בין  43.2%-24.6% (לעזאזל!!!!). הפער מיוחס בחלקו, לכך שנשים עובדות פחות. משרת אם, כבר אמרתי?...

מקור: tp://www.cbs.gov.il/publications14/rep_07/pdf/1box3_h.pdf 

הפער בשכר שעת עבודה הממוצע לשכירים עומד רק על 15.1%, כשבתל אביב הוא 31.3%....

מקור: שם.

מקור: http://www.cbs.gov.il/publications/isr_in_n12h.pdf

ואתם יודעים מה, אם יש אמת בפרק של רמזור, ואכן יותר זול למשק הבית שמישהו מההורים (מעניין מי) יעבוד כאמא, מאשר לשכור מטפלת או לתקוע את הילדים בצהרון, אז אולי זה אפילו רציונאלי לעשות קריירה באמהות.

אני חושבת שבעצם העובדה שעל חלק מהשאלות לגבי ההתאמה של נשים או גברים לסוגי תפקידים שונים, עניתי כי בחלקם יש עדיפות לגברים ובאחרים יש עדיפות לנשים, יש כדי להראות עד כמה מושרשת חלוקת התפקידים המגדרית בחברה שלנו. החלוקה הזו, חרף התפתחויות חיוביות בכיוון הנכון (בצבא ובחברה) מפלה נשים לרעה.

אולי כשגם הלמ"ס, בפרק על אפליית שכר מגדרית, יפסיקו לסמן את העמודות של הנשים בורוד ואת העמודות של הגברים בתכלת, אני אשמע ברקע גם את הדי התנפצות הזכוכית.

*השאלות אינן זהות לשאלות שנשאלתי, אך משקפות את רוחן...

  

על דמוקרטיה ותואמנות 2014/1941

רקע

הספר "מנוס מחופש" של אריך פרום, ראה אור לראשונה בשנת 1941, בעיצומה של מלחמת העולם השניה. הוא מציע ניתוח פסיכולוגי-פסיכואנליטי לנסיבות האישיות והאנושיות שאפשרו את עליית הנאציזם והפאשיזם. לב הטיעון שלו עוסק בחרדה שנפלה בחלקו של האדם המודרני, עת התנתק ממקורות סמכות מסורתיים שמחד הגבילו אותו, אך מאידך הנחו וסידרו את חייו. חרדה זו, היא לדידו, תוצר של מנת חופש גבוהה שלפתע זכה לה האדם, ואשר הוא אינו מצליח להתמודד איתה והיא מעצימה את תחושות בדידותו ואפסותו. אלו, בתורם מובילים אותו לחפש "מנגנוני מנוס" על מנת לדכא חרדה זו ואת התחושות הקשות הנלוות אליה.

הספר נועד, כאמור, להסביר את הקרקע שאפשרה את עליית הנאציזם, ומנגנון המנוס הרלוונטי הוא מה שפרום מכנה "סמכותנות" - נכונות הפרט לוותר על שלמותו העצמית ובלבד שיתמזג במשהו גדול ממנו. אך הוא עוסק במנגנוני מנוס נוספים, ואני רוצה להתמקד דווקא במנגנון הסמכות הרלוונטי לדמוקרטיה - "תואמנות אוטומטית".

הספר נכתב לפני למעלה מ-60 שנה, אבל בבואו לכתוב מבוא למהדורה החדשה שראתה אור ב-1965, כתב פרום שהוא סובר שתכני הספר אינם טעונים עריכה היות והם עודם רלוונטיים מתמיד כמות שהם. עבורי, בשנת 2014 בתל אביב, היו דבריו של פרום בנושא הזה, כאילו נמצא לי קול, טיעונים והגדרות המאפשרים לתאר את מה שעצור בי, מזה זמן. משחרר ומחלחל כאחד. להלן פרשנותי בת-זמני:

פרום 1941/65, ניו יורק/מישיגן

תואמנות אוטומטית הינה לפי פרום "מנגנון מנוס" שהפרט המשתמש בו מוותר על עצמיותו והופך עצמו לדומה לאחרים, באופן המאפשר לו להעלים את הפער בינו לבין העולם (פער המהווה מקור לחרדה ולתחושת בידוד). כך, האדם נעשה ל"אוטומט", לעוד אחד מיני רבים, ומרכיב חשוב בכך הוא רצונו (ופעולתו) למלא אחר ציפיותיהם של אחרים, ולזכות ב"אישורם". את המצב ה"קופי" הזה, מתחזקת האמונה שלנו, שכבני חברה דמוקרטית, אנו חופשיים לחשוב, לפעול ולהרגיש כרצוננו (פרום 1941, 125) ולכן היעדר האותנטיות והעצמאות אינו ניכר לנו. פרום טוען שלא מדובר, אלא באשליה, והיא מסוכנת מאחר והיא-היא המונעת את ביטול התנאים המובילים לעצם קיומה.

הוא מדגים זאת באמצעות שורה של מקרים בהם אנשים חושבים, מרגישים ופועלים בצורה שהם משוכנעים כי היא אותנטית, הגם שבעצם גורם חיצוני גרם להם לחשוב (להרגיש או לפעול) בדרך מסוימת. בפועל, פרום מקביל את המצב של חלק מבני האדם בחברה הדמוקרטית המודרנית, למצב של היפנוזה, שהם נכונים לה, בין היתר, בשל רצונם להימלט מתחושת החרדה והנבדלות שלהם מהעולם ומהחברה. כך, לדבריו: "כאשר מנתחים החלטות אנושיות, נופתע מן השכיחות שבה אנשים רואים החלטות שהן למעשה כניעה למוסכמות, לחובה או ללחץ פשוט, כהחלטות "שלהם"" (שם, 133). בעיניו "מנגנון מיוחד זה [תואמנות אוטומטית] הוא הפתרון שרוב האנשים הנורמאליים מוצאים לעצמם בחברה המודרנית" (שם, 125).

במקביל, לשיטתו, האדם המודרני מצוי במרדף אינסופי אחר השגת דברים שונים, שאפשר לאחסנם תחת מטריית המושג "הצלחה", אך לדברי פרום לעולם אינו עוצר לחשוב האם "המטרות שהוא עמל למענן, הן מטרות שהוא עצמו רוצה" (שם, 167). סופו של מרדף זה, הוא אכזבה ברגע שתושג המטרה ("האושר הכוזב הקרוי הצלחה", שם, 174), והסיבה לכך שהמרדף מתממש בלי שהאדם יעצור, היא הפחד שלו לערער את הבסיס לכל פעילותו, והיא הידיעה למה הוא שואף (שם, 168). כך, איפוא, האדם מצליח להיות בטוח בעצמו רק אם הוא מגשים את ציפיותיהם של האחרים ממנו (שם, 169). וזהו מעגל קסמים: ככל שאתה נתלה יותר בהידמות לאחרים, כך אתה מוותר יותר ויותר על עצמך, וחזור חלילה.

כל זה מוביל בסופו של דבר להיעדר "מקוריות" במובן זה, שהאדם אינו חושב, מרגיש ופועל על סמך תהליכים עצמיים שלו. מקוריות כאן, אין מובנה "חדשנות" או "המצאה", ואפשר שתוצאת תהליך מקורי של אדם אחד, תהיה בסוף זהה לתוצאה שכבר התקבלה על ידי אחרים, ובלבד שזו תולדה של תהליך פנימי ולא משהו שנכפה מהחוץ.

את ספרו מסכם פרום באמירה: "האדם אינו סובל כיום חרפת רעב, כפי שהוא סובל מהיותו בורג זעיר במנגנון אדיר, אוטומט שחייו התרוקנו מתוכן ואיבדו את משמעותם" (שם, 181). הפתרון שמציע פרום, הגם שדווקא רעיון זה אינו מפותח דיו בספר, הוא הגשמת האינדיווידואליזם, בכל תחומי החיים: פוליטיקה, כלכלה, עבודה וחברה, במסגרת הדמוקרטיה. אחד העקרונות הנחוצים לכך, הוא השמת "העצמי" כתכלית בפני עצמה, "שלעולם אין להכפיפה לתכליות אחרות" (שם, 175).

אני 2014, תל אביב

יכול להיות שזה נובע מהחינוך הרוסי שלי (למרות שאני כבר תולה בו יותר מדי דברים), אבל אני חייתי את כל חיי מתוך רדיפת "הצלחה" שעוצבה לחלוטין על בסיס תבניות תרבותיות, בדומה לדברים עליהם כותב פרום. נוסף על כך, אחד מהעקרונות שהנחו אותי היה לסיים כל דבר שהתחלתי (קרי, לא להפסיק משהו באמצע) ולנסות להצטיין בו. כשפועלים לעמידה ב"תבניות של הצלחה" מתוך עקרון התמדה כזה, מתייתר מאליו השלב בו את עוצרת לשאול את עצמך האם המרדף הוא אכן אחרי מה שאת רוצה, כי התשובה לא תהא רלוונטית, נוכח העובדה שבכל מקרה מצופה שתתמידי, תסיימי ותצטייני.

החינוך הזה והחתירה הבלתי נלאית קדימה (ואני משתמשת בזה כאן לגמרי כבתיאור מצב ולא כב"סופרלטיב"), עמדו בין היתר (אך לא רק) מאחורי ההחלטה שלי להצטרף למסלול הכשרה ייחודי בצה"ל. כחלק מהשיווק של מסלול זה ומהמסרים והאתוס שהנחילו לי ולעמיתי במהלכו, נטען שוב ושוב שלוקחים קבוצה מצומצמת של עילית הנוער הישראלי ובגדול - הולכים להפוך אותה לדור חדש של פורצי דרך בתחום שיועדה לו. ציפיות כמו ביקורתיות, פתיחות מחשבתית, חשיבה מחוץ לקופסא, חדשנות ויצירתיות הופרחו השכם וערב. אני, כנראה לתומי הרב (ואני באמת לא חושבת שזה היה עד כדי כך שקוף כשהצטרפתי למסלול), האמנתי שעם כל ההשקעה בנו, הסיסמאות הללו אינן ריקות מתוכן.

במידה רבה מאוד של איחור, לפחות מבחינתי האישית (אני בטוחה שרבים מחברי למסלול אינם מסכימים עם הנאמר ואני לא מתיימרת לדבר בשם אף אחד מלבד עצמי) אני חווה התפקחות, ומבינה שההפך הגמור מכל האידיליה הזו קרה. עברנו אינדוקטרינציה מושלמת למערכת, והפכנו "הפקיד" האולטימטיבי (בנקודת זמן אחת "פקיד" לובש מדי צבא, ובנקודת זמן אחרת כנראה ב"מדים" אחרים). במצב זה, אין מנוס, מלבצע רציונאליזציות שונות (כל אחד מה שעובד לו) כדי להצדיק את ההתמדה במסלול זה של חיינו (מעבר להתחייבות בחוזה, שהיא כשלעצמה מכשול תפיסתי משמעותי בפני פריצתו). בעייני, ההצדקות הן כמעט "הישרדותיות" מאחר ולא ניתן, שלא ליישב בדרך כלשהי את הדיסוננס בין שגרת יום-יום של שנים לבין התחושה שבשלב מסוים אתה כבר מזמן לא באמת נמצאת או עושה את מה שאת עצמך באמת רוצה. זה מִתרגם למערכתיות, והמערכתיות שלנו לא תאפשר, בסופו של דבר, לטלטל את המערכת את הטלטלות שהיא זקוקה להן. זו הדרך למנוע את "המהפכה", ודווקא במילה זו השתמשו לא פעם במהלך ההכשרה שלנו, כשהסבירו לנו מה כביכול מצפים שנחולל (למען המערכת). אולי התיאור הכי נוקב של המצב הזה, הוא זה שהשתמש בו אחד מעמיתי למסלול כשאמר שאנו "מיצג הקונפורמיזם הישראלי". אאוצ'. זה בטוח לא מה שחשבתי שאהיה כשהתגייסתי.

מצבי האישי, מבחינת אבדן המקוריות, כה קשה, שאני אפילו לא מצליחה לרצות משהו שהוא לא טריוויאלי למסלול חיי עד כה. ראיה עצובה אחת לכך היא שגם כשמציעים לי לעשות את הניסוי המחשבתי הפשוט: "אם היית יכולה עכשיו לעשות כל דבר, מה היית עושה?" אני לא מצליחה לנסח לזה תשובה מקורית. ופעם דווקא היו לי חלומות. ראיה עצובה שנייה היא, שבמובן מסוים באמת "העבודה משחררת", מאחר וקורה שכשאני לא בעבודה, אני לא ממש מוצאת את עצמי. וזה לא בעיה של מציאת עיסוקי פנאי, יש לי די והותר.

קלישאה

פרום כותב ש"קיימת רק משמעות אחת לחיים: לחיות אותם" (שם, 174). על פניו טריוויאלי וקלישאתי, אבל לקח לו 174 עמודים ושתי מלחמות עולם כדי לבסס טיעון שבסופו יוכל להביע את המסקנה הזו. זה מתחבר בעיני, באופן ישיר, לאמירה שלו (ושל רבים לפניו) על "השמת העצמי במרכז". מצד אחד אנחנו חיים בתקופה יחסית אגואיסטית (כשהקפיטליזם כביכול מקדש את האינדיבידואל), מצד שני, אני לא בטוחה עד כמה אנו מתייחסים לעצמנו כ"תכליות". קשה לעשות את זה, כשאתה מבטל או דוחה את עצמך נוכח מושאים שנתפסים כגדולים ממך (המדינה, הצבא, הדת ושות').

אינני חיה את חיי. אני חיה את ציפיותיהם של אחרים ואת הנורמות של זמני ומקומי. לו "האינדוקטרינציה" היתה מושלמת, כנראה שלא הייתי מרגישה שיש בעיה, אך לצערי זה לא המצב. תמיד הערכתי מאוד את אלו שהרהיבו עוז לסטות מהמסלול (להפר חוזה, לפרוש, ללמוד מקצוע שאינו רווחי) ויש לי כמה וכמה חברים ומכרים כאלו.

במילים של פרום, עכשיו אני למעשה חווה את השבר של ערעור הבסיס לפעולותיי - ההבנה שבסבירות גבוהה מאוד שאיפותיי אינן שלי. במידה רבה אני ניצבת בפרשת דרכים, חרדה שאבגוד בעצמי אם לא אעשה מעשה בהתאם לתובנות הללו.  

זהו נוסח מילולי המתקרב לתיאור תחושת אבדן המשמעות שלי.

***

פרום, אריך. מנוס מחופש (1992) תל אביב: דביר. 

תרגיל ב-Framing וב-Priming: מינוי שגריר ישראל חדש לארה"ב

"מסגור" (Framing) ו"קביעת סדר היום" (Priming) הם שני מונחים בסיסיים, הנלמדים בשיעורים הראשונים של הקורס "מבוא לתקשורת". הראשון משמעו האופן בו מוגש המידע לצרכן התקשורת על ידי אמצעי התקשורת (ובכלל זאת, ההיבטים המודגשים, זווית הראיה המוצעת, התמונות המצורפות וכו'), ואילו השני עוסק בקדימות שמקבלת הכתבה ביחס לנושאים אחרים שעל סדר היום, כמו גם בתיעדוף הפנימי בתוכה. 

החלטתי שיהיה מעניין לבצע את התרגיל הבסיסי בלימודי התקשורת ולנתח את כתבת "הארץ"בנושא מינוי השגריר הישראלי החדש לארה"ב, רון דרמר, באמצעות שני המונחים.

נתחיל מ-Priming. בעוד שבמקביל, באתר Ynet הכותרת הראשית עסקה בייחוס תקיפה של בסוריה לישראל, והכתבה הפותחת של מהדורת "חדשות 2" עסקה באסיר X מס' 2, הכותרת הראשית ב"הארץ" היתה אותה עת: "השגריר הבא בוושינגטון: ניאו-שמרן ימני, שלא שירת בצה"ל".

בתוך הכתבה עצמה ניתנת תחילה קדימות להבלטת מקורבותו של דרמר לנתניהו, לעובדה שהוא זוכה ליחס "חשדני ביותר" מצד בכירי הבית הלבן ולזיהויו עם תמיכה במפלגה הרפובליקנית, ולקשריו עם משפחת בוש. בהמשך הוא מוצג כ"מוח" מאחורי הטעיית ראש הממשלה, נתניהו, באשר לתוצאות הבחירות בארה"ב. בפסקה השלישית מהסוף מוצגת על קצה המזלג עמדתו המדינית, רק, בסוגיה הפלסטינית. ובפסקה האחרונה יש התייחסות לקורות חייו.

ועתה נעבור לחלק המעניין יותר של ה-Framing. הכותרת מרמזת באופן מפורש על הפוליטיקה הפנים-אמריקנית כשהיא מציגה את דרמר כ"ניאו-שמרן", מונח שפחות רווח באפיון הקשת הפוליטית הישראלית. כמו כו, מקריאת הכותרת לבדה, קשה שלא להניח שרצו שנחשוב שהאיש השתמט משירות צבאי.

בכתבה נעשה שימוש במספר אמצעים התורמים ליצירת דימוי שלילי של דרמר. בתוך כך: השימוש בביטוי "חשדני ביותר", כדי לתאר את יחס הבית הלבן כלפיו - צמד מילים המופיע במשפט השני של הכתבה. בהמשך, מופיע תצלום לא הכי מחמיא של דרמר המציגו כפוזל, לא החלטי (הפה) וכחן/מתלהם (הידיים). לאחר מכן ישנה פסקה שלמה המוקדשת להסבר על האופן בו דרמר "הטעה" את נתניהו לחשוב שרומני ינצח בבחירות לנשיאות. הפסקה שאחריה מספקת לינק למסמך ויקיליקס המציג את עמדותיו "הניאו-שמרניות" (כך אני מנחשת) של דרמר לגבי אבו-מאזן. בפסקה האחרונה מנסים להדגיש שדרמר אינו ישראלי מספיק גדי לייצג את ישראלי, מפני שהוא ביצע עלייה לארץ בגיל 26 ולא שירת בצבא (כאן אני מזהה חצי-נסיון לחמוק מתביעת דיבה על האשמת שווא בהשתמטות) ואז נכתב שבמשך 4 שנים הוא "כלל לא" שהה בישראל, כי, רחמנא ליצלן, הוא שימש כנציג משרד החוץ בוושינגטון בשירותה של המדינה.

מה לא מופיע בכתבה - ראשית חסרה הביוגרפיה של דרמר, ואני מתכוונת למשהו יותר מעמיק מזה שבין 2008-2004 הוא "כלל לא היה בארץ". שנית, חסר קצת פירוט על האידיאולוגיה שלו, כמו למשל אזכור של ספר שהוא כתב עם שרנסקי אודות דמוקרטיה. אם כבר הרחיקו לכת עד ויקיפדיה כדי לבדוק למי מהבושים בדיוק הוא מקורב, והאם אפשר להגדירו בצדק כ"ניאו-שמרן", חבל שלא פרגנו לנו גם בלספר על ההשכלה של האיש, השותפות העמוקה (באידיאולוגיה ובעשייה) עם נתן שרנסקי, וגישתו לדמוקרטיה המבארת את עמדתו כלפי הפלסטינים. כמו כן שכחו לציין כי הוא עיתונאי, כותב נאומים וכלכלן. אכן שולי.

למה בכלל כתבתי את זה? ה- Primingשל עיתון "הארץ" תמיד מזעזע אותי. בעוד שיש מי שיוכלו לטעון שהוא מציע אלטרנטיבה נחוצה לסדר יום שהוא בעיקרו חדשותי-ביטחוני, אני נחרדת למחשבה שיש אנשים (ויהיו אלו קומץ) שעלולים לטעות לחשוב שמה שהעיתון מתעדף, והאופן שבו הוא מציג את הדברים הוא הוגן כלפי הקורא התם. זה בלי להיכנס באמת לשאלת ה-Framing הבעייתי. בעוד שאני מאמינה שרובכם, לא "קוראים תמימים" חשבתי שזה מעניין להראות כיצד ניתוח ביקורתי של כתבה יכול להבליט היבטים שאולי סמויים במבט ראשון. ברור לי שניתוח דומה ניתן וראוי לעשות לכל כתבה ואמצעי תקשורת אחרים - וזה אכן מה שצריך לעשות. בהזדמנות אחרת, מבטיחה לשחוט גם את הביביתון.

ולסיום, תמונה יותר מפרגנת של דרמר. שיהיה לו בהצלחה

מצא את ההבדלים..

...Find the Difference

מה תחשבו על האנשים הללו, הנראים במידה רבה כמוכם

What  would you think about these people, looking much like yourselves

אם הייתי אומרת לכם, שכל אדם שני, הוא סורי? 

בעוד נראה שהם לא עד כדי כך שונים, הם לא מספיק חשובים כדי להנות מהזכות לחיות בבטחון.

לרגל ציון למעלה מ-100,000 הרוגים בסוריה ו-2.5 מליון פליטים.

בואו לפחות לא נשכח

if I told you every second person is Syrian?

While they seem not that different, they are not important enough to deserve the right to live in security.

So far over 100,000 Syrians died and 2.5 million became refugees.

Lets at least not forget

איך השכלה מעלה את אחוז המובטלות במדינות המזה"ת וצפ"א?

בעוד שאינטואיטיבית השכלה אמורה לעודד נשים להשתלב במעגל העבודה, הרי שבמדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה אחוזי האבטלה הגבוהים יותר נצפים דווקא בקרב הנשים המשכילות יותר. 

הגישה לפיה השכלה היא כלי להעצמת הפרט, רווחת מזה מאות שנים. לרוב, מצפים למצוא מתאם חיובי בין עלייה ברמת ההשכלה של הפרט לבין ההזדמנויות העומדות בפניו, ובפרט לבין הזדמנויות התעסוקה הפתוחות בפניו, כמו גם רמת השכר שלו. נוכח זאת, בעשורים האחרונים השקיעו מדינות רבות במזרח התיכון ובצפון אפריקה (אני מתייחסת כאן למה שמוגדר תחת MENA בפרסומי הבנק העולמי, קרן המטבע, ה-UNDP ושות') בהשכלת האוכלוסיות שלהן, ובפרט בהשכלת נשים. יתרה מכך, האו"ם הגדיר את נושא השכלת הנשים והעצמתן כחלק משתיים ממטרות המיליניום שלו (קונקרטית: להבטיח שעד שנת 2015 ילדים בכל מקום בעולם, בנים ובנות כאחד, יוכלו להשלים מסלול של השכלה יסודית; למגר, רצוי עד 2005, פערים מגדריים ברמות ההשכלה היסודית והתיכונית, ובכל הרמות לא מאוחר משנת 2015. מתוך: מטרות הפיתוח של המילניום). 

ואכן, הבנק העולמי מצביע על כך שנכון לעשור השני של שנות ה-2000 אזור המזה"ת וצפ"א עשה כברת דרך מרשימה ביותר בכל הנוגע לסגירת פערים מגדריים בחינוך, ובאופן כללי בכל הנוגע להשקעה בהשכלת הציבורים. 

עם זאת, השיפור המשמעותי הזה, לא לווה בהישגים דומים (או המתבקשים, לאור "התיאוריה") בכל הנוגע להשתלבותן של נשים במעגל התעסוקה ובחיים הפוליטיים (וראו מטה גרף מתוך פרסום של הבנק העולמי).

יתרה מזאת, מסתבר שדווקא בקרב נשים משכילות יותר, שיעורי האבטלה שנרשמו הם גבוהים יותר, מאשר בקרב נשים פחות משכילות (וראו הגרף השני, גם הוא מתוך פרסום של הבנק העולמי). אז איך התופעה הזו מוסברת? 

ובכן, השכלה זה כמובן טוב ומבורך, אבל במדינות האמורות פועלים מספר גורמים הממתנים ואף מעכבים, את התרגום של ההישגים בהשכלת הנשים להגדלת מעורבותן במרחב הציבורי (כלכלה ופוליטיקה). אעמוד כאן על שניים, אחד טריוויאלי, ושני פחות (לפחות בעיני). 

הגורם המעכב הראשון (וכנראה שגם הראשי) הוא הנורמות המסורתיות במדינות המזה"ת וצפ"א, אשר מגבילות, בעיקר מתוקף הדת, את ההזדמנויות הכלכליות של נשים. הבנק העולמי כינה זאת ב-2004 בשם "הפרדיגמה המגדרית" והיא כוללת, בין היתר, את המרכיבים הבאים: מרכזיות המשפחה, המצדיקה את חלוקת התפקידים המגדרית במשק הבית; תפקידו של הבעל כמפרנס הראשי (או הבלעדי), המעוגנת לעיתים גם בחקיקה; "קוד הצניעות" המגביל את האינטראקציה של נשים במרחב הציבורי, בפרט עם גברים; מאזן כוחות בלתי שוויוני בין נשים לגברים במרחבים הציבורי והפוליטי, המשפיע על נגישותן אליהם, מלכתחילה. 

הגורם השני הוא הנפט. מדינות האזור, אשר רכבו בשנות ה-70 וה-80 על "בום הנפט" (בעיקר חברות OPEC, אך לא רק), הוצפו די בפתאומיות בסכומי עתק, ונדרשו להתחיל לעסוק ב"תכנון" באשר לאפיקי ההשקעה של תמלוגי הנפט. מצד אחד, נתח משמעותי מכספים אלו הושקע בהעלאת רמת החיים של האוכלוסיה המקומית, בין היתר במה שנוגע להשכלה. מצד שני, כספי הנפט גרמו לכך שהמדינות הרנטיריות (רנטה - הכנסת מדינה שאיננה מעבודה, לדוגמא ממשאב טבע כמו נפט, מיצר וכו') יכלו לנתק את הקשר הטבעי בין עבודה לתגמול. משמע: אנשים נהנו מכסף, שלא עבדו למענו ולא נדרשו לשלם מיסים. התמורה למדינה: ויתור על ייצוג פוליטי, מצד האוכלוסיה. כך קרה, שדווקא במדינות בהן המדינה אפשרה לנשים לרכוש השכלה גבוהה (כי היה כסף לממן את זה, וזה נחשב לחלק מהעצמת הפרט במסגרת "החוזה החברתי" החדש), לא היה צורך בהשתלבותן בכח העבודה. בנוסף, רבות ממדינות הנפט גם היו שמרניות יותר, והשילוב של שתי התופעות הללו, תרם להדרת הנשים מתעסוקה ומהמרחב הציבורי.

שני הסברים נוספים לסיבה שדווקא הנשים המשכילות מנפחות את סטטיסטיקות האבטלה במדינות אלו הם ראשית שהנשים המשכילות נחושות יותר להשתלב בתעסוקה לאחר השלמת לימודיהן (כך מעידים סקרים ומחקרים) ולכן הן משתלבות במעגל מחפשי העבודה (בין אם הן מובטלות ובין אם הן מועסקות, הן נספרות כחלק מ"כח העבודה". בעוד שאילולא ההשכלה, ייתכן שלא היו נכנסות לקטגוריה זו מלכתחילה). שנית, אפשר שנשים משכילות נעשות בררניות יותר באשר לסוגי המשרות שהן מוכנות להסכים להן, לאחר שרכשו השכלה, והדבר מוביל לכך שאינן מוכנות "להתפשר" על משרות שמתאימות גם לנשים חסרות השכלה או בעלות השכלה נמוכה יותר. 

ומה קורה בישראל? אמנם זה לא ממש ה-issue, אבל... פרסום של נעמ"ת "מחיר האי שוויון המגדרי" מצביע על כך שגם בישראל רמת האבטלה של נשים עולה ככל שעולה מספר שנות הלימוד.  

אין הכוונה בכל הממצאים הללו לרפות את ידי "הלומדות". אין תחליף להשכלה, ועודני מאמינה שזה מפתח להעצמה נשית ואישית כאחד. מה שהנתונים הללו מבליטים לדעתי, הוא, שנחוצים שינויים חברתיים (ותרבותיים) ההולמים את קשת ההזדמנויות שמציע הפיתוח, על מנת להצליח להצעיד אוכלוסיות וחברות שלמות קדימה. הפוטנציאל ישנו, חלק מהאמצעים הושגו והושמשו, נשאר רק השעל הפעוט של "שינוי פרדיגמטי".